חלומו המתוק של כל הורה. אופיר קמה ב-4 לפנות בוקר ונעמדה ליד ראש מיטתי. "אבא... קום, אבא... קום", היא אומרת. "מה חיים, מה קרה?" שאלתי, כשאני עוד בקושי רואה ורק מזהה את הקול שלה. "פיפי אבא". איזו מנגינה לאוזניים!
מיד לקחתי אותה לשירותים, ולאחר מכן היא כבר חזרה לישון איתנו. סוג של פרס כזה. אם היא קמה ממש בסמוך לשעה שאנחנו קמים אני כבר לא רוצה ליצור מצב של ויכוח. גם ככה היא נכנסת ומיד נרדמת.
האינדיקציה שלי היא בדרך כלל ברגע שאנחנו יוצאים מהשירותים. אני נותן לה לצאת ראשונה. לפעמים היא פונה לחדר שלה ולעיתים אל שלנו. אני לא עוצר אותה. אין שום היגיון בזה.
סוף שבוע מתחיל
זה יום חמישי בבוקר, אנחנו כבר מתכוננים לסוף השבוע. הפעם אנחנו נוסעים להורים של אורטל בקרית שמונה. פתחתי עיניים בסביבות 8 בבוקר. אורטל באה להעיר אותי. "אתה צריך את האוטו?", שאלה. עניתי שלא. "אז תמשיך לישון, חיים", ונשקה לי על המצח. אני לא יודע איך זה מתפרש, אבל זה כמובן אחד הרגעים הטובים ביותר בזוגיות. כאשר בן זוג מבין את האחר. לא פעם אנחנו מצליחים לתת האחד לשניה את ההפסקה הקטנה הזו. היא לקחה אותן לגן לבד ואני התעוררתי לסוף שבוע ב10 וחצי, שמח וטוב לב.איי איי קפטן
רוב היום היה סביב עבודה ובמקביל מילוי טפסי הויזה לקטנות. צילמנו את ליאור במשרד הפנים בהרצליה, אבל משום מה התמונה לא הייתה טובה מספיק. "עיניים מסתכלות קדימה, שתי אוזניים בתמונה ורקע לבן", הפצירה בי הצלמת. ולמרות זאת צילמה עם רקע אפור. זה מהרגעים האלו שאתה עסוק בילד שלך ולא שם לב. אתה סומך על אנשים ולפעמים זו טעות. אסור להיות שאננים, אחר כך זה גורר עבודה כפולה.
יאללה לקניון
אז צריך לצלם שוב את ליאור. נסענו ל"שבעת הכוכבים". הרי חייבים לתפור בילוי יחד עם הביקור. עם ילדים קטנים, כל יציאה מהבית זה "מסע פילים" (בצבא זו הקפצה בלילה והעברה של כל הציוד, כולל מיטות, אוהלים וציוד בנגלה אחת ממקום למקום - לא נעים). אז אם כבר יצאנו עם כל הפקלאות, שווה להישאר קצת בשטח, לקנות גלידה ואולי אפילו לזלוג לאיזו ארוחת ערב קלה ב"ארומה". הפעם לא זלגנו לארוחה, אבל כן העברנו את הזמן קצת עם גלידות ולקחנו את ליאור לג'מבורי של התינוקות. עשרה מטרים רבועיים של מזרון סגור, הרבה הורים וילדים וסיפור אחד מעניין ומתריס. מוכנים?
מחנק מאין כמותו
נכון שהכותרת נותנת הרגשה של "מה אתה מתפלצן.. זה לא פרטי שלך". אז לא הבנתם את הכותרת. מצוין. שלבו ידיים, פיתחו אוזניים כי זהו שיעור מעניין. התפצלנו באזור חנות הצילום, אורטל הלכה עם אופיר להביא גלידה מהמקדונלדס ואני הלכתי עם ליאור לג'ימבורי של התינוקות. נכנסנו לג'ימבורי וליאור כמובן בשמיים, היא בשלב שהיא דילגה על "שכיבה לישיבה" ומיד מעוניינת לתפוס בעצמים גבוהים ולעבור לעמידה. לידינו התיישבה אמא נחמדה עם שני בניה, אחד בערך בן שנה וחצי והשני בן ארבע. כמובן שהגדול לא מתאים לג'ימבורי הקטן ולכן נותר לו רק לשחק עם אחיו הקטן או לשבת ללא מעש, כאשר האופציה השניה לא ריאלית. האמא יצרה מצב מביך שבו היא מחליפה מצבי רוח בין הקטן לגדול. מוכר לכם? כן, זה היה מוכר, אבל אלו היו מעברים קיצוניים מאהבה ורוך, ליטופים ונשיקות לקטן, לצעקות ומתריסנות כלפי הילד הגדול. הילד הגדול ניסה לשחק עם אחיו הקטן, אך האמא השיבה וצעקה עליו ליד כולם שהוא מפריע לו וחונק אותו, שוב ושוב. לעיתים יצא לה "חונק אותנו", ואכן חנקת גם אותנו יקירתי. לא די בזה, כאשר התרחקו ממנה השניים, היא התריסה בגדול, "תשמור עליו, אבל תשמור כמו שצריך!". כאשר לא עמד במשימה ואחיו הקטן הצליח להגיע לקצוות המזרנים, אחד האבות שלח יד והכניס את התינוק חזרה למתחם. האמא שראתה את הדבר מיהרה להגיב לגדול: "אתה רואה! ככה שומרים!". זה היה מחזה לא נעים. הרגשנו חנוקים וחסרי כל. כמובן שגם שאר ההורים הרגישו ככה והמבטים בין ההורים לא השאירו ספק שמדובר במשהו יוצא דופן. הילד החמוד הזה, שרק רצה לשחק עם אחיו הקטן, יגדל להבין שאמא שלו לא יודעת להכיל את שני ילדיה, וכמובן חסרת כל תקשורת בין אישית עם הסביבה. חבל. כמובן שברגעים כאלו אסור לכם להתערב. זהו לא מצב קיצוני של אלימות פיזית או אפילו מילולית קיצונית. מדובר בסיטואציה לא נעימה של ניסיון חינוך בציבור. ניסיון כושל יש לומר.
הביתה בשלום
אחרי האירוע הזה הלכנו הביתה, שמחים וטובי לב. למה, תשאלו? כי אנחנו יודעים שאנחנו לא כאלה. זה שלב מעניין בהורות שאתה סופג ידע מהסביבה ומשליך אותו ישירות על ה"אני מאמין" שלך בכל הקשור לחינוך של הילד. חשוב ללמוד ממצבים כאלו וגם לתפוח לעצמך על השכם שאתה לא כזה. סבלנות היא מצרך חשוב בהורות.
גם אנחנו, כמובן, מעירים לאופיר כל הזמן על היחס שלה לליאור. אמנם לא יוצאות לנו מילים כמו: חונקת, מפריעה, מעצבנת ועוד. אבל אנחנו מנסים לתת לליאור את המרחב להתפתח. הפער מהר מאוד נסגר והיום אנחנו פחות ופחות מתייחסים לניסיון של אופיר לגנוב את תשומת הלב של ליאור. זה אינדיבידואלי מאוד כי אופיר באמת בוגרת ומוצאת את המקום שלה, את העיסוקים שלה ואת עצם היתרונות שלה כ"הבוגרת".
ארוחת הערב הגיעה, שוב נכנסים לשלבי הלבטים - מה מכינים. אורטל נכנסה לתפקיד, הכינה טוסטים וסגרנו פינה. האמת שבלי קשר, שתיהן נהנות מאוד לאכול מלפפון קלוף. ברגע ששמים את ליאור על הכיסא שלה עם חצי מלפפון נהיה שקט מופתי. אופיר לוקחת את החצי השני או אחד שלם ורואה קצת טלויזיה לפני האוכל.
מה קורה כשמתחלפים
הזכרתי קודם שקיים סטטוס-קוו מסוים בהשכבות. ליאור עם אורטל ואני עם אופיר. ככה זה מסתדר. כשאני משכיב את ליאור היא מרשה לעצמה לצחוק ולהשתולל, מה שמוציא ממני את הילד שבי ואנחנו מתחילים לצחוק במקום ללכת לישון. עם אופיר אני מספר סיפור ומנסה ללמד אותה את שמות הסופרים ואת החלקים השונים בסיפור. היא יודעת הרבה ספרים בעל פה.
ההשכבה של ליאור כוללת בקבוק ב-45 מעלות שכיבה. יש לנו ערסל בשביל זה והיא נרדמת מהר יחסית. עצם זה שהיא הייתה איתי, גרם לה להבין שזמן שינה נגמר והתחיל זמן צחוק בקולי קולות. אני כבר התחלתי לאבד סבלנות ולא ידעתי אם להמשיך לצחוק איתה או לקרוא לאורטל. פתאום נשמע קול מהחדר השני: "לולו...?" (שם חיבה שאורטל קוראת לי), "אתה רוצה להתחלף?". כמובן שכן, עניתי. התחלפנו, המשכתי לתת לאופיר מעדן שהיא ביקשה לפני השינה, הלכנו לעשות פיפי וקראנו את פילים בכל הצבעים של אמי רובינגר. אחרי שהיא הקריאה לי את הספר היא נשכבה, שאלה אותי אם אני נשאר ועניתי בחיוב. אחרי כמה דקות היא נרדמה וגם אני. מתוך שינה שמעתי את אורטל מסדרת דברים במטבח. הסתכלתי על אופיר, היא כבר ישנה. קמתי ונגשתי לסלון. הגיע הזמן להתחיל לעבוד. כן, לעבוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה