הלבנה אכן מסתכלת עלינו. התקופה הזו שהילד שלכם מצמיח שיניים. לילות וימים מתהפכים, תסכולים צפים והאופק השלו של ארץ החלומות נראה רחוק מתמיד. זה ממש כמו לעלות לשמירה בידיעה שהולכת להיות הקפצה. אתה פשוט לא ישן רגוע או לא ישן כלל. ההבדל הגדול הוא זה שאתה לא בשדה, אתה לא במדים וכל המשתנים שונים לגמרי. מדובר בילד שלך, באוצר שלך. בתור הורים אנחנו שוב חייבים להיות חזקים וסבלניים. שנינו. זוג. צוות. זוכרים?
אנחנו בוחרים הרבה בחירות בחיים, אבל מעטים מאיתנו לוקחים אחריות על הבחירות הללו. בחרנו לגור במקום מסוים, בין אם ארץ, עיר, רחוב או מספר בית. בחרנו בסביבה שלנו, בחרנו במקצוע, בחרנו בשותף לחיים, בחרנו להתחתן ואז גם בחרנו להביא ילדים. בחרנו אם לשלוח אותם לגן הזה או לאחר ובחרנו כמה אנחנו רוצים להשקיע - כספית. בחרנו ובחרנו ובחרנו, אבל כשקצת קשה פתאום אנחנו לא בטוחים בבחירות שלנו, פתאום הרבה מאיתנו מחפשים להתחמק מאחריות, מחפשים פשוט "להתמסכן". כן, מותר לנו להיות אנושיים, אבל לא, אסור לנו להיקלע לתוך המלכודת הזו ליותר מידי זמן. שלב השיניים הוא אכן שלב לא פשוט ואנחנו אובדי עצות, אפילו שאחרי אופיר אנחנו הרבה יותר מחושלים.
כשההורים באים לבקר
תמיד יש התרגשות כזו באוויר. לפחות אצלנו. אנחנו כבר מידעים את אופיר במתרחש והיא מיד מוותרת על המשחק בפארק אחרי הגן, מה שמביא אותנו מהר מאוד הביתה לקפה ורגיעה שאחרי העבודה. הבוקר היום היה נינוח ורגוע, התארגנו לאט לאט, אופיר התעקשה לקום אחרונה ולא הסכימה שאני אפתח את החלון כי לא יהיה מה שיעשה לה צל. ברגעים כאלו אני אוהב לפתוח מעט את החלון כדי שהיא תתלונן קצת ואז אני עוזב אותה בשקט. מן קטע כזה בינינו שאני מציק לה ובתמורה אני מקבל ממנה מעט קיטורים ואז חיוך חבוי מבעד לכפות הידיים הקטנות. חיוך שמאשר שאנחנו משחקים.ההורים שלי טסים לארה"ב ומכיוון שהם מגיעים מהצפון אין שום סיבה שישאירו את הרכב בשדה. הם ישאירו אותו אצלנו. אבל אם כבר הם באים, אז כבר כמה שעות לפני כדי לשחק קצת עם הילדות. אחרי יום עבודה רגוע יחסית לכל הדעות, וכניסה-יציאה מהירה מהגן, ההורים שלי נחתו אצלנו בסביבות שש בערב. מיד האווירה הייתה בשיאה, אופיר בעננים, ליאור בהתרגשות ולא בדיוק סגורה אם לבכות או לצחוק.
עד כאן הכל טוב, צחקנו, קשקשנו ואכלנו. זמן מקלחות הגיע. בזמן הזה, אבא שלי לקח את ליאור למקלחת ואופיר כבר קבעה תור אצל אמא שלי.
חשוב להבין שאנחנו לא אונסים את ההורים לעשות את ה"מטלות" במקומנו. אנחנו מחכים לראות איך ליאור מגיבה ומה אופיר רוצה ועוקבים אחרי התהליך. אחרי הכל, ההורים שלי יודעים "קצת" יותר טוב ממני איך לקלח ולהחליף טיטול. אבל בסופו של יום ילדים ירצו את ההורים שלהם, בעיקר תינוקות. כבר באמצע המקלחת ליאור התחילה לאבד סבלנות ואני החלפתי את אבא שלי. את אופיר כבר קילחנו אחרי שהם יצאו. היא משכה את הזמן והסיטואציה מנעה מאיתנו להתווכח איתה. האמת שגם לא היה לחוץ להכניס אותה למקלחת בדיוק בשמונה.
שקט של ממש
כבר אחת בלילה, תיכף נעיר את אופיר לפיפי. אני מסיים דברים אחרונים בעבודה ועוד מעט נכנס זריז למקלחת ולישון. אורטל כבר העבירה סמרטוט מיד אחרי שההורים שלי יצאו ונראה שאחרי שהרדמנו את ליאור פעמיים-שלושה, אורטי הצליחה לבסוף לשכנע אותה לאכול והן נרדמו. שקט של ממש.
