כשאנחנו היינו ילדים לא היה לנו

מי כמוני מבין את זעקת ההורים הצעירים המתסכלים על ילדיהם, מוקפים בחוגים ואייפדים. משחקים בטלפון עם הפיפי ורואים טלויזיה לפני השינה. ואנחנו? מה היינו?

בואו ואשתף אתכם בסוד קטן... ההורים שלי קיבוצניקים. עבדו קשה יום ולילה. ככה הם האמינו שצריך. עד היום הם ככה.

לא כרישי נדל"ן ולא עורכי דין מצליחים. "מר בן דויד!!". אבא שלי הוא יותר "מר בן דויד" מעו"ד קוגלר. בשנות השמונים...

עצור סוסים

מבזק מסעיר! אנחנו עוקבים באדיקות אחרי הגמילה של אופיר. היא הרי בת שלוש וזה הזמן. היא ממש בוגרת. הרגע, 12:30 בלילה, היא קראה לאורטל. "אמא פיפי". התקרבתי ולחשתי לה:"מה קרה? יצא לך פיפי". תשובתה הייתה מ-ד-ה-י-מ-ה! מי ידע שאני כל כך אשמח אי פעם לשמוע את המילה הפשוטה - לא.

היא החזיקה. הלכנו לשירותים והיא עשתה לבד. מסתבר שהמנהלת של הגן, ממרום שנותיה וניסיונה העשיר, לא יכולה להכליל את כל המקרים. כל ילד בדרכו שלו. אני מאושר.

המשך

אז כמו שהתחלתי להגיד לפני שקמתי לאופיר, ההורים שלי פשוטים. נמלים עובדות. גדלתי ב"כולל" של הקיבוץ. אז ההורים היו באים לבקר רק מידי פעם. ה"כולל" היה הבית. ההורים היו באים בצהרים, הולכים וחוזרים בערב להשכיב אותנו לישון. לאחר מכן עברתי לגנים ובתי ספר עירוניים. העיר בה גדלתי רחוקה מאוד מהמרכז. יש לא מעט פשיעה והיום, אחרי שני עשורים בערך אתה מתחיל לעשות את ה-1+1 עם הילדים שהיו לך בכיתה. הורים גרושים, אלימות קשה, הורים נרקומנים, כלא, משפחות פשע... הכל היה. אצלנו לא היה סיפור. באנו מהקיבוץ לעיר וזהו.

עם כל המטען מהילדות, אני מרגיש שהילדות שלי לא צריכות להיות מפונקות. אבל אין בזה ולו טיפת מציאות.

מבחינתי הן צריכות להתמודד עם העולם. להכיר, לחוות, לייצר לעצמן שפה ולשרוד את חיי היום יום. כן, גם בגיל שלוש.

רד.. רד לעם

היום המציאות היא שונה, ואנחנו בתור הורים חייבים להסתגל אליה. אחרת נהפוך להורים שלנו. ואנחנו בטח כבר לא כאלה, נכון? קחו מהם את התכונות הטובות, אבל את ההבנה לדור החדש תשאירו אצלם. דור אחד לפנינו עסוק בלא להבין את הדור הצעיר. אנחנו דור צעיר, הכל מתוקשר, הכל בחוץ, הכל ריאליטי. הגבול בין הורים לילדים מטשטש. ילדים לבושים במיטב האופנה, מדברים כמו הגדולים, חכמים כמו הגדולים וההורים מנצלים כל רגע כדי לשים אותם על המסך. שיראו כמה כולם מאושרים. גם אני ככה. זה מצוין. מה שעושה לנו טוב. יש כאלו שלא מתחברים, אבל אני מרגיש שבתוך תוכם יש משהו שקורה להם להתחבר. ממש כמו דתי וחילוני. אני מניח שבכל דתי יש חילוני קטן שרוצה לצאת החוצה. 

אשתי צודקת

לא, זו לא פסקה על חנפנות. לגבי הילדות, היא צודקת. צריך לתת להן ולהשקיע בהן. אני הצד שאוהב את ה"כל דבר שתצטרכו נלמד אתכן להשיג", אשתי היא יותר הצד התומך מהבחינה של "כל דבר שתצטרכו ניתן". שתי השיטות טובות כל עוד לא מגזימים לכאן או לכאן ולכן אנחנו שומרים על גבולות גזרה. מקסימום יש לנו שפה סודית שאנחנו מדברים בה רק במצבים בהם אנחנו לא רוצים שהבנות יבינו (יותר אופיר). גם אתם יודעים אותה? לא הרבה מכירים. קוראים לה אנגלית. כולם משתמשים בה הה... לא למדנו כלום מההורים שלנו. דור מתקדם עלק.